פסק-דין בתיק ע"פ 3263-11-12

א.         הערעור שבפנינו הוא על גזר דינו של בית משפט השלום בעכו (כב' השופט ויליאם חאמד) מיום 25.10.12, בת.פ. 46498-07-10, לפיו נדון המערער, יליד 1942, ל-14 חודשי מאסר בפועל, וכן הופעל מאסר מותנה בן 12 חודשים, מחציתו בחופף ומחציתו במצטבר, כך שבסך הכל על המערער לרצות 20 חודשי מאסר בפועל, וכן הוטל על המערער מאסר מותנה.

ב.         הנסיבות הצריכות לענין הינן בתמצית אלה:

בתאריך 26.7.10 הגישה המשיבה כתב אישום כנגד המערער בו נטען כי בתחילת שנת 2005 קשר המערער קשר עם אחרים להקים חברה מתוך כוונה לעשות בה שימוש למטרות מירמה. לשם קידום הקשר והוצאתו לפועל זייף המערער תעודת זהות באופן שנרשמו בה פרטיו המלאים של אדם אחר (מר אברהם אציל), ותצלום של המערער.

באמצעות זהותו המזוייפת שכר המערער משרד לחברה בנהריה, וכן פתח חשבון בנק והזמין פנקסי שיקים עם שמו של מר אציל, ופרטי החברה.

כמו כן השתמש המערער בזהותו המזוייפת כשפנה למנהלת חשבונות בבקשה לפתוח תיק ניכויים לחברה במס הכנסה.

המתלוננים בתיק הם ספקים אשר סיפקו לחברה שירותים וסחורות, והעניקו לה אשראי בדרך של קבלת שיקים דחויים מן החברה.

ג.          בתחילת פברואר 2005 החלה החברה לפעול באמצעות המערער ואחרים מתוך מבנה שכור בנהריה. המערער והאחרים פעלו במירמה בדרך של קבלת סחורות מן הספקים המתלוננים באמצעות תשלום בשיקים דחויים, ללא כיסוי, בידיעה שאין חובה על הבנקים לפרוע את השיקים במועד הנקוב בהם, ומתוך כוונה להפסיק את פעילות החברה "ולהיעלם" בטרם יגלו הספקים את דבר המירמה.

באופן המתואר הוציא המערער, בצוותא חדא עם אחרים, מן הספקים, במירמה ושלא כדין, סחורות בשווי אלפי שקלים מבלי לשלם עבורם, וזאת לפי המפורט בסעיף 6 של כתב האישום.

בנוסף, וכאמור בסעיף 7 של כתב האישום, השתמש המערער במירמה בשני מקרים נוספים,  בפרטי כרטיס אשראי של אדם אחר לצורך תשלום.

ד.         לפיכך, טענה המשיבה בכתב האישום, כי המערער במעשיו אלה הציג את עצמו בכזב כאדם אחר, בכוונה להונות אחרים, זייף מסמך על ידי שינוי התמונה המוצגת בתעודת הזהות של המתלונן (מר אציל), באופן שנחזה כאילו המערער הוא המתלונן, השתמש במסמך המזוייף והציגו בפני אחרים ובהם רשויות המס והבנק, ביודעו כי הוא מזוייף, קיבל במירמה סחורות ושירותים שונים, עליהם שילם בשיקים, ללא כיסוי, וללא כוונה לפרוע את השיקים ולשלם את התחייבויותיו, וכן השתמש בכרטיס חיוב של אדם אחר או בחלק ממרכיביו בכוונה להונות, ומשך שיקים ביודעו שאין חובה על הבנקאי לפרוע את השיק מן התאריך הנקוב בו עד 30 יום לאחריו.

ה.         העבירות שייחסה המשיבה למערער לפי כתב האישום הינן: התחזות לאחר - סעיף 441 של חוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"), (ריבוי עבירות), זיוף בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 418 של חוק העונשין, שימוש במסמך מזוייף בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 סיפא של חוק העונשין (ריבוי עבירות), הונאה בכרטיסי חיוב לפי סעיף 17 לחוק כרטיסי חיוב, התשמ"ו-1986 (שתי עבירות), והוצאת שיקים ללא כיסוי לפי סעיף 432 + 437 (2) לחוק העונשין (ריבוי עבירות).

ו.          המערער העלה בפני בית משפט קמא טענה מקדמית לפי סעיף 149 (10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, ולפיה הגשת כתב האישום אגב שיהוי ניכר של מספר שנים, פגעה קשות במערער, הן מהותית והן דיונית, והמשך ניהול ההליכים כנגדו ינציח את הפגיעה בו ואת חוסר הצדק, מה גם שלא נערך שימוע למערער טרם הגשת כתב האישום נגדו, ולטעמו, די באמור לעיל כדי להביא לביטול כתב האישום.

ז.          בהחלטתו מיום 4.12.11, דחה בית משפט קמא את בקשתו של המערער, בציינו כי העבירות בהן הואשם המערער הינן חמורות, ומדובר בעבירות מסוג פשע של הונאה ומירמה שבוצעו בהתאם לכתב האישום, על ידי מספר שותפים לדבר עבירה כנגד מספר קורבנות עבירה, מתוך כוונה, ולאחר תכנון, וקשירת קשר, תוך הקמת תאגיד למימוש קשר ההונאה הנטען, כשמעשי המירמה שכללו זיופים והתחזות, גרמו הפסדים ונזקים כבדים למתלוננים.

ח.         סביר הוא, כך כתב בית משפט קמא, שהיקף מעשי המירמה הביא לאיסוף חומר חקירה רב היקף, דבר שהביא לכך שהחקירה תארך כשנה, כטענת המשיבה. גם עיבוד חומר חקירה זה על ידי המשיבה, לימודו וניתוחו, סביר כי דרשו זמן ניכר, וכך גם חובתה של המשיבה לקיים את חובת היידוע. אף הליך זה דרש פרק זמן מסויים.

לכן, כך הסביר בית משפט קמא, על רקע כל אלה, ומכיוון שמדובר בעבירות חמורות ביותר ובמספר מתלוננים שנפלו, לפי הנטען, קורבן לעבירות אלה, אין לומר שפרק זמן של 4 שנים ומחצה הוא קיצוני, בלתי סביר, ובלתי מידתי, עד כי יהא בו משום שיהוי בלתי מוצדק בהגשת כתב האישום.

ט.         עוד ובנוסף כתב בית משפט קמא, כי לא שוכנע שחלוף פרק זמן של 4 שנים מתום החקירה ועד הגשת כתב האישום, הכביד על המערער בניהול משפטו ומיצוי הגנתו. מכל מקום, המערער לא הניח בסיס בראיה להוכיח כי סיכויי הגנתו נפגעו מחמת שיהוי זה, אם כי אין בכך כדי למנוע מן המערער להצביע במהלך שמיעת הראיות על מחדלי חקירה שונים, ככל שהיו, שיש להם זיקה לשיהוי בהגשת כתב האישום, ואזי יוכל בית המשפט לבחון במסגרת הכרעת הדין קיומם של מחדלים אלה, ואת המשקל שיש לייחס להם על רקע כלל הראיות שתוגשנה, ולפי המבחנים שנקבעו בפסיקה.

י.          באשר לנסיבות האישיות שהעלה המערער במסגרת טענותיו בפני בית משפט קמא: גילו כבן 70, היותו חולני וסובל מאסטמה חריפה, וכן נפילה שגרמה לשבר יד ורגל, היותו סועד את אביו הישיש שנתון בכסא גלגלים, ובנו שעבר אירוע לב קשה, צויין באותה החלטה שמקומן של נסיבות אלה יבוא בשלב הטיעונים לקראת גזר הדין, ואין בהן כדי להקים סייג לאחריות פלילית של הגנה מן הצדק.

יא.        על יסוד כל אלה, כאמור כבר לעיל, דחה בית משפט קמא את טענת המערער לענין הגנה מן הצדק ואת הבקשה לביטול כתב האישום. אחר מתן החלטה זו, הודה המערער באמצעות סניגורו בעובדות כתב האישום, והורשע בהתאם. 

יב.        לבקשת הסניגור הורה בית משפט קמא על הזמנת תסקיר שירות המבחן למבוגרים. בתסקיר מיום 23.5.2012 צויין, כי לפי רישומו הפלילי של המערער לחובתו 27 הרשעות קודמות בתחום המירמה וניסיון להחזקת מקום הימורים, הוא ריצה שלושה מאסרים בפועל, הראשון בהם בשנת 2001, ושוחרר ממאסר אחרון בשנת 2009.